הלאומיות מתפשטת כאשר אנשים מתחילים להאמין שכולם חלק מאותה מדינה, כאשר הם מגלים איזשהו אחדות המחייבת אותם יחד. אבל איך האומה הפכה למציאות במוחם של אנשים? כיצד אנשים ששייכים לקהילות, אזורים או קבוצות שפות שונות מפתחים תחושת שייכות קולקטיבית?
תחושת השייכות הקולקטיבית הזו הגיעה בחלקה דרך חוויית המאבקים המאוחדים. אך היו גם מגוון תהליכים תרבותיים שדרכם לאומיות תפסו את דמיונם של אנשים. היסטוריה וסיפורת, פולקלור ושירים, הדפסים וסמלים פופולריים, כולם הניחו חלק ביצירת הלאומיות.
זהות האומה, כידוע (ראה פרק 1), מסומלת לרוב בדמות או בתמונה. זה עוזר ליצור דימוי איתה אנשים יכולים לזהות את האומה. זה היה במאה העשרים, עם צמיחת הלאומיות, זהותה של הודו קשורה ויזואלית לדימוי של בהרט מטה. התמונה נוצרה לראשונה על ידי בנקים צ’נדרה צ’טופדיאי. בשנות ה -70 של המאה ה -19 הוא כתב את ‘Vande Mataram’ כהמנון לארץ האם. מאוחר יותר זה נכלל ברומן שלו אננדמת ‘ושושם באופן נרחב במהלך התנועה הסוודישי בבנגל. Abanindranath Tagore, הועבר על ידי התנועה הסוודישי, צייר את דמותו המפורסמת של בהרט מטה (ראה איור 12). בציור זה מוצג Bharat Mata כדמות סגפנית; היא רגועה, מורכבת, אלוהית ורוחנית. בשנים שלאחר מכן, דימוי של בהרט מטה רכשה צורות רבות ושונות, כפי שהופצה בהדפסים פופולריים, ונצבעו על ידי אמנים שונים (ראה איור 14). התמסרות לדמות האם הזו נתפסה כעדות לאומנות של האדם. רעיונות של לאומיות התפתחו גם באמצעות תנועה להחייאת הפולקלור ההודי. בהודו של סוף המאה התשע-עשרה החלו הלאומנים להקליט סיפורי עם שהושרו על ידי ברדס והם סיירו בכפרים כדי לאסוף שירים ואגדות עם. סיפורים אלה, הם האמינו, נתנו תמונה אמיתית של התרבות המסורתית שהושחתה ונפגעו מכוחות חיצוניים. היה חיוני לשמור על מסורת עממית זו כדי לגלות את זהותו הלאומית של האדם ולהחזיר תחושת גאווה בעברו של האדם. בבנגל, Rabindranath Tagore עצמו החל לאסוף בלדות, חרוזים ומיתוסים של פעוטון, והוביל את התנועה לתחיית העם. במדרס פרסם נאטסה ססטרי אוסף מסיבי של ארבעה כרכים של סיפורי עם טמיליים, הפולקלור של דרום הודו. הוא האמין שהפולקלור הוא ספרות לאומית; זה היה ‘הביטוי האמין ביותר של המחשבות והמאפיינים האמיתיים של האנשים’.
עם התפתחות התנועה הלאומית, מנהיגים לאומניים התוודעו יותר ויותר לאייקונים וסמלים כאלה באיחוד אנשים ומעוררים בהם תחושה של לאומיות. במהלך התנועה הסוודישי בבנגל, תוכנן דגל טריקולור (אדום, ירוק וצהוב). היו לו שמונה לוטוסים המייצגים שמונה מחוזות בהודו הבריטית, וירח סהר, המייצג את ההינדים והמוסלמים. עד שנת 1921 עיצב גנדיג’י את דגל סוואראג ‘. זה היה שוב טריקולור (אדום, ירוק ולבן) והיה לו גלגל מסתובב במרכז, המייצג את האידיאל הגנדי של העזרה העצמית. נשיאת הדגל, אוחזת בו, במהלך הצעדות הפכה לסמל התרסה.
אמצעי נוסף ליצירת תחושה של לאומיות היה באמצעות פרשנות מחודשת של ההיסטוריה. בסוף המאה התשע -עשרה החלו אינדיאנים רבים לחוש כי כדי להנחיל תחושת גאווה במדינה, היה צריך לחשוב על ההיסטוריה ההודית אחרת. הבריטים ראו בהודים מפגרים ופרימיטיביים, ואינם מסוגלים לשלוט בעצמם. בתגובה, האינדיאנים החלו לבדוק את העבר כדי לגלות את ההישגים הגדולים של הודו. הם כתבו על ההתפתחויות המפוארות בתקופות קדומות בהן אמנות ואדריכלות, מדע ומתמטיקה, דת ותרבות, משפטים ופילוסופיה, מלאכות וסחר פרחו. בעקבות תקופת המפוארת הזו, בעיניהם, הגיעה היסטוריה של ירידה, כאשר הודו הושבה. היסטוריות לאומניות אלה דחקו בקוראים להתגאות בהישגים הגדולים של הודו בעבר ולהיאבק לשנות את תנאי החיים האומללים תחת שלטון בריטי.
המאמצים הללו לאחד אנשים לא היו ללא בעיות. כאשר העבר היה מפואר היה הינדי, כאשר התמונות שנחגגו נשאבו מהאיקונוגרפיה ההינדית, אז אנשים מקהילות אחרות חשו שנשמרו בחוץ.
סיכום
כעס הולך וגובר נגד הממשלה הקולוניאלית איחד קבוצות ושיעורי אינדיאנים שונים למאבק נפוץ לחופש במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקונגרס בהנהגתו של מהטמה גנדי ניסה להעביר את טענותיהם של אנשים לתנועות מאורגנות לעצמאות. באמצעות תנועות כאלה ניסו הלאומנים לזייף אחדות לאומית. אך כפי שראינו, קבוצות ושיעורים מגוונים השתתפו בתנועות אלה עם שאיפות וציפיות מגוונות. מכיוון שתביעותיהם היו רחבות היקף, החופש מהשלטון הקולוניאלי פירושו גם דברים שונים לאנשים שונים. הקונגרס ניסה ברציפות לפתור את ההבדלים, ולהבטיח כי דרישותיה של קבוצה אחת לא תתנכר אחרת. זו בדיוק הסיבה שהאחדות בתוך התנועה התקלקלה לעתים קרובות. אחרי נקודות השיא של פעילות הקונגרס ואחדות הלאומנית הגיעו אחריות של אי -אמון וסכסוך פנימי בין הקבוצות.
במילים אחרות, מה שצץ היה מדינה עם קולות רבים שרוצים חופש מהשלטון הקולוניאלי.
Language: Hebrew